החלטה בתיק ת"א 11929-12-12

1.       בפניי בקשת הנתבעים להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל מיום 10.10.12 בעניין שיעור הנכות הצמיתה שנקבעה לתובעת בעקבות תאונת הדרכים נשוא התביעה.

העובדות

2.       התובעת, ילידת 1956, נפגעה ביום 16.4.10 בתאונת דרכים, כאשר נדרסה על ידי רכב בהיותה הולכת רגל (להלן: " התאונה"). התובעת הגישה תביעה זו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.

3.       התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, וועדה רפואית מטעמו (להלן: "הוועדה הרפואית") קבעה לתובעת נכויות זמניות לתקופות שונות, ובסופו של דבר קבעה לה נכות צמיתה בשיעור 58% והפעילה את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות מעבודה), התשט"ו-1956. שיעורי הנכות הצמיתה שנקבעו הם כדלקמן:

20% נכות לפי סעיף 48(1)(ו) בגין הגבלה בתנועות פרק ירך.

20% נכות לפי סעיף 42 (ד) (II) בגין פגיעה בשרירי השרוול המסובב מימין.

10% נכות לפי סעיף 37(7)(א) בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני.

10% נכות לפי סעיף 31(4)(א) II בגין C.T.S קל מימין.

10% נכות לפי סעיף 35(1)(ב) בגין הגבלה באופננציה של אמה ימנית.

10% נכות לפי סעיף 34(ב)(2) בגין סימנים נוירוטים.

טענות הצדדים

4.       הנתבעים טוענים בבקשתם כי מהמסמכים הרפואיים בעניינה של התובעת עולה כי התובעת סבלה עוד קודם לתאונה וללא קשר אליה מכאבי גב קשים ומבעיות פרקים כרוניות. התיעוד הרפואי הרלבנטי לא עמד לנגד עיניה של הוועדה הרפואית בעת קביעת שיעור הנכות הצמיתה. הוועדה הרפואית קבעה את שיעור הנכות הצמיתה מבלי שקיבלה לידיה את הכרטיס הרפואי של התובעת, למרות שקודם לכן ביקשה לקבל אותו לידיה. בהיעדר הכרטיס הרפואי הקודם לא דנה הוועדה הרפואית בקשר הסיבתי בין נכויותיה של התובעת לבין התאונה. 

5.       התובעת מתנגדת לבקשה, הואיל ולגישתה הוועדה הרפואית קיבלה החלטה כשכל החומר בפניה. על פי ההלכה הפסוקה רק במקרים חריגים ינתן היתר להבאת ראיות לסתור, ומקרה זה אינו נמנה עימם. לטענת התובעת, אין בסיס להנחת הנתבעים כי בפני הוועדה הרפואית לא עמדו כל המסמכים הרפואיים הרלבנטיים, לרבות כרטיס רפואי עדכני, כפי שניתן ללמוד ממסמכי הוועדה הרפואית לעררים. כמו כן, הוועדה הרפואית נתנה דעתה לקיומו של הקשר הסיבתי בין התאונה לנכויות שנקבעו, שכן הפעילה את תקנה 15 במחציתה, תקנה המופעלת רק בעניין של קשר סיבתי גרידא. עוד טוענת התובעת כי לצורך קבלת היתר להביא ראיות לסתור, אין די בכך שבפני הוועדה לא עמדו עובדות רלבנטיות חשובות, אלא יש להוכיח גם כי אילו היו אותן עובדות בפני הוועדה הרפואית, הייתה החלטתה שונה. 

דיון והכרעה

6.       סעיף 6ב לחוק הפלת"ד קובע:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

7.       ההלכה הפסוקה קובעת כי התרת הבאת ראיות לסתור תעשה במקרים חריגים ומיוחדים בלבד. אחד הטעמים שבגינם מתירים בתי המשפט הבאת ראיות לסתור הוא שלא היו בפני הוועדה הרפואית עובדות רלבנטיות חשובות הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע עובר לתאונה ואשר היו מביאות לתוצאה שונה (ראה: ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה (4) 77 בפסקה 4 לפסק הדין). באחרונה חזר בית המשפט העליון על הדברים ברע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (8.4.13):

"ככלל, היתר להביא ראיות לסתור יינתן כאשר מתברר שנפל פגם מהותי בהליך שהתנהל בפני הרשות המוסמכת לקבוע את הנכות על-פי הדין (במקרה שלנו, ובדרך כלל, הכוונה לוועדות הרפואיות שמטעם המוסד); או כאשר קיימים טעמים עובדתיים ממשיים המצביעים על כך שהנכות שנקבעה אינה משקפת את המצב לאשורו (בין אם לא נבחנו נתונים הנוגעים לתקופה שקדמה לתאונה הנדונה, בין אם לא נשקלו נתונים שהתגבשו לאחר מועד אותה תאונה)".

8.       הנתבעים מפנים בבקשתם למסמכים רפואיים המתייחסים למצבה הרפואי הקודם של התובעת בתחום האורטופדי, שלא היו בפני הוועדה הרפואית בעת קביעת שיעור הנכות: